סכסוכים בגדרי הבית-המשותף, עלולים להיות סכסוכים קשים ואמוציונאליים במיוחד. עצם העובדה שאדם מסתכסך עם אדם שגר בסמוך אליו, מייצרת מעין "סיר-לחץ" שמונע מהרוחות לשכוך ומביא את הצדדים לכדי התבטאויות קיצוניות ופוגעניות – נזקים של ממש.
בין היתר, חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") מטפל היטב בסיטואציות כאמור. אם לתאר זאת בקצרה, לפי סעיף 7 לחוק, כדי להוכיח קיומה של עילה להגשת תביעת דיבה יש להוכיח קיומם של שני יסודות: "פרסום" קרי שדבר מה הופץ, בעל-פה או בכתב, לאדם נוסף מלבד הנפגע. וכן, "לשון הרע" קרי שתוכן הפרסום, יהא פוגעני (משפיל, מבזה, גורם ללעג וכיוצ"ב) מבחינה אובייקטיבית.
הבחינה האובייקטיבית כאמור, מצביעה על כך שבשאלת קיומה של עילה להגשת תביעת לשון הרע, אין עיסוק בכמה הנפגע הושפל או נעלב, אלא בית-המשפט הדן בסכסוך, חייב לשים עצמו בנעלי האדם הסביר, ולבחון מפרספקטיבה עילית, האם תוכן הדברים נראה מבזה ומשפיל בעיני אדם חיצוני לסכסוך.
מניסיון ומהכרת הפסיקה בדיני לשון הרע, ניתן לקבוע בקלות כי תוכן הביטויים שנאמרים בסכסוכי שכנים עולה לעיתים רבות כדי הוצאת דיבה. חשוב לציין, כי לא כל גידוף מקיים את היסודות כאמור, ובמקרה וקראו לך "טמבל" או אפילו "בן-זונה" ככל הנראה לא מדובר בלשון הרע. אולם, סכסוכי שכנים נובעים במקרים רבים ממריבות כספיות (תשלום מיסי ועד-בית למשל) שאז, מתחילים להופיע ביטויים כמו "גנב", "נוכל", "רמאי" ודומיהם. אלו האחרונים, מייחסים למעשה מעשים פליליים לזולת, ובמרבית המקרים לא יהא ספק שאכן מדובר בלשון הרע. אך כל זאת, אך ורק לגבי יסוד "לשון הרע"; בסכסוכי שכנים עלולה להסתבר בעייה דווקא בהוכחת יסוד הפרסום.
יסוד הפרסום מפריד בין ביטוי בכתב לבין ביטוי בעל-פה. ביחס לכתב, יש צורך להוכיח כי הביטוי עשוי היה להגיע לאדם נוסף מלבד הנפגע; לעניין זה, מכתבים ומודעות בבתים-משותפים, לרבות פניות לרשויות השלטון, עשויים לגבש את יסוד הפרסום. אולם, מרבית לשון הרע שבאה בגדר סכסוכי שכנים, באה דווקא בעל-פה. ביחס לביטוי שבעל-פה, החוק קובע כי יש צורך להוכיח כי הביטוי הגיע בפועל לאדם זולת הנפגע; שאז יש צורך בעדות של גורם שלישי, בהסרטה או בהקלטה; כך הדבר הופך מעט מורכב יותר להוכחה משפטית.
בכל מקרה, בתי-המשפט מכירים היטב את סוגיית לשון הרע בגדרי הבית-המשותף. לא אחת, נפסקים סכומים משמעותיים ביותר בעבור תובעים שנפגעו משכן שהחליט להשתלח בהם מילולית. אנשים רבים אינם מודעים לכך שדרך התנהגותם אינה חוקית ומזכה ביכולת לתבוע ולזכות בפיצויים משמעותיים; כך גם אנשים רבים אינם מודעים לעובדה שמגיעים להם, ככל הנראה, פיצוי כספי.
בדיני לשון הרע, ובכלל זה גם בסכסוכי שכנים, נתונה לבית-המשפט סמכות לפסוק פיצוי עד סך 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק (!) ואף לפסוק את כפל הפיצוי, לו התובע הוכיח כי הנתבע התכוון לפגוע בו. כל זאת, בהצמדה למדד, מה שמעלה את סכום הפיצויים לכ-70,000 ש"ח ו-140,000 ש"ח בהתאמה. סכומים משמעותיים לכל הדעות, מבלי כל צורך להוכיח שנגרמו לנפגע נזקים ישירים.
ניהול משפטי של סכסכוך השכנים, דורש מיומנות והכרת נקודות הממשק שבין דיני המקרקעין, החוזים, והבתים-המשותפים לבין דיני הנזיקין ובפרט דיני לשון הרע. כמו כן, ניהול סכסוכים כאמור, דורש יכולת תכנון אסטרטגי וקור רוח, שיוכלו לאזן את האמוציות הטעונות בבעלי-הדין שנתונים כאמור בתוככי "סיר-לחץ" שאינו מתקרר מאליו.
אם נפגעת, או נטען כי פגעת במסגרת יחסי שכנות/ בתים-משותפים, מומלץ להיוועץ בעורך-דין מיומן ומומחה בתחומים דלעיל, עוד בטרם כל צעד אחר. חשוב לציין כי הצעדים הראשונים הם עיקר העיקרים בהליכים כאמור.
