סיפורה של גליה גולדנברג כץ, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית במרפאת בריאות הנפש ילדים קריות בכללית מחוז חיפה וגליל מערבי, מזכיר כי לצד הזיכרונות של אלו שחוו את האירועים הקשים, יש גם ילדים שנחשפו אליהם מרחוק, ולעיתים תמונה אחת הספיקה כדי לערער את תחושת הביטחון שלהם.
שלוש שנים חלפו מאז 7 באוקטובר. יום הזיכרון הלאומי מחזיר אותנו אל הנרצחים, הנופלים, החטופים, הפצועים ואל הסיפורים האישיים הרבים שנחרתו בזיכרון הישראלי. לצד הזיכרון הלאומי יש גם זיכרונות שנוצרו הרחק מזירות האירועים, בתוך בתים, מול מסכים ובעולמם של ילדים צעירים.
נעם, שם בדוי, היה תלמיד כיתה א' כשנחשף לרגע לתמונות קשות ששודרו בטלוויזיה באותו יום. הוא לא היה בעוטף, לא פונה מביתו ולא חווה את האירועים מקרוב. אימו הבחינה בו לאחר שכבר עמד לידה ומיהרה לסגור את המסך. היא לא ידעה מה בדיוק הספיק לראות, אבל זכרה היטב את השאלה ששאל: "רוצים להרוג אותנו?"
בשבועות שלאחר מכן התברר כי אותו רגע קצר לא נשאר מאחור. נעם החל לבכות יותר, פחד לצאת מהבית והתקשה להתרחק מאמו. בלילות עבר למיטת הוריו, ובמהלך היום חזר שוב ושוב כדי לוודא שהיא נמצאת לידו. המחשבה שבני משפחתו עלולים למות והוא יישאר לבדו העסיקה אותו, ויכולת הריכוז שלו בלמידה ובמשחק נפגעה.
דווקא מחוץ לבית היה קשה יותר לזהות את המצוקה. נעם המשיך להגיע לבית הספר, נפרד מהוריו ותפקד בשגרה, והצוות החינוכי לא זיהה קושי חריג. הפער בין התפקוד שנראה כלפי חוץ לבין הפחד שממשיך להתקיים בפנים הוא חלק מהמורכבות שבהתמודדות של ילדים עם חוויות מאיימות.
כשהגיע למרפאה להתערבות במשבר, הקושי הופיע גם במשחק. במקום להמציא סיפורים ולהפעיל את הדמיון, הוא סידר את דמויות הפליימוביל בדיוק כפי שהופיעו על גבי האריזה. כל דמות הייתה במקומה, הכול היה מסודר ומאורגן, אך הסיפור עצמו לא התחיל.
לאחר הערכה מקצועית והתייעצות פסיכיאטרית הוחלט להתמקד בטיפול רגשי קצר ובהדרכת הוריו. בשלב הראשון לא ניסו להחזיר את נעם אל הזיכרון המפחיד, אלא לבנות מחדש תחושת ביטחון. יחד איתו זוהו האנשים, הפעילויות והדברים שעושים לו טוב ומעניקים לו תחושת מוגנות. כל אלה הפכו למרחב בטוח אליו יכול היה לחזור ברגעים קשים.
הוריו גם היו חלק מהתהליך. אימו השתתפה במפגשים ולמדה את הכלים ואת השפה הטיפולית, כדי שהעבודה על תחושת הביטחון תימשך גם בבית. אצל ילדים צעירים, תחושת המוגנות אינה נבנית רק בחדר הטיפול, אלא גם בתוך הקשר עם ההורים והמשפחה.
באחד המפגשים התבקש נעם לצייר בעלי חיים שהיה רוצה לאמץ. לכל אחד מהם העניק שם ותפקיד. כשהגיע לאריה אמר בפשטות", הוא שומר עליי. בהמשך הכינו הוא ואביו בובת דאגה בדמות האריה. נעם לקח אותה הביתה וסיפר שהיא ישנה לצדו ומסייעת לו להירדם במיטתו.
רק לאחר שנוצר בסיס יציב יותר של ביטחון ניתן היה להתקרב בהדרגה גם אל הפחד. נעם צייר את הדאגות שלו בתוך עננים, דירג עד כמה הן מפחידות אותו ובהמשך עיבד את המחשבות והזיכרונות באמצעות שיחה, משחק, יצירה, תנועה ו־EMDR.
EMDR היא שיטת טיפול המסייעת בעיבוד חוויות קשות וטראומטיות. במהלך הטיפול חוזרים לזיכרון בליווי המטפל, תוך שימוש בתנועות עיניים או בגירוי לסירוגין של שני צדי הגוף, במטרה להפחית את המצוקה ולאפשר לזיכרון להיתפס כאירוע מן העבר ולא כחוויה שממשיכה להתרחש בהווה. גם כאן העבודה נעשתה בקצב של נעם, ובמפגשים שבהם לא היה מוכן לגעת בזיכרון חזר הטיפול למשחק, לנשימות ולחיזוק תחושת המוגנות.
בשלב מאוחר יותר הצליח נעם לצייר את התמונה שאליה נחשף ב־7 באוקטובר ולהתבונן בה במסגרת הטיפול. לאחר 12 מפגשים דיווחו הוריו כי הוא רגוע יותר, חזר לישון במיטתו, מצליח להתרכז טוב יותר בלמידה ושב ליהנות ממשחק. הפחד לא נעלם לחלוטין, אך הפסיק לנהל את חייו.
שלוש שנים אחרי, סיפורו של נעם מזכיר כי 7 באוקטובר נצרב גם בעולמם של ילדים שלא היו בזירות האירועים. לעיתים המצוקה אינה נאמרת במילים, אלא מופיעה בפחדים, בקשיי שינה או במשחק שהשתנה.
ביום הזיכרון הלאומי, לצד הזיכרון של מה שאירע, חשוב לזכור גם את מי שממשיכים לשאת את השלכותיו ולתת מקום למצוקה שלא תמיד נראית לעין.
