עידן הרשתות החברתיות ובפרט רשת הפייסבוק, ייצרו – יש מאין – זירה חדשה להעברת מסרים אל הקהל הרחב. בתוך-כך, ויחד עם ההחצנות החיוביות הנובעות מזה, נוצרה לצערנו זירת דיבה חדשה ומיוחדת; כזו שלא ניתן היה לצפות. חוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965 (להלן: ״החוק״/ ״חוק איסור לשון הרע״) נחקק כאמור לפני למעלה מ-40 שנים, לכן ברור שהמחוקק לא ביקש להסדיר את היחסים בין בפרטים במרחב הוירטואלי פשוט משום שמרחב כזה לא היה בנמצא אז. אולם, שיטת המשפט הישראלית נוקטת גישת פרשנות תכליתית. לפי הפרשנות התכליתית, דבר חקיקה יפורש על-פי תכליתו האובייקטיבית, ובעת הצורך תוך התאמה דינאמית למציאות החיים האפשרית; הכל, בהינתן ולשון החוק מסוגלת לשאת את המובן הדינאמי. ובעניין הוצאת דיבה בפייסבוק, נדמה שאין מחלוקת אמיתית על כך שהחוק, כלשונו, יכול גם יכול לשאת מובן שיהא בו כדי לטפל בתופעה המדאיגה.
אם-כן, סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע לאדם זולת הנפגע, כמוהו כעוולה בנזיקין שבכוחה לשמש עילה למשפט אזרחי. כעולה מלשון החוק, כדי להוכיח עילה להגשת תביעת דיבה בגין פגיעה בשם הטוב, יש לעבור דרך שני יסודות: (א) פרסום, (ב) לשון הרע.
היסוד הראשון, הוא יסוד שבעובדה ולפיו יש להוכיח כי ביטוי – כזה או אחר – פורסם; אם הטענה לפרסום בעל-פה, על הטוען הנטל להוכיח שהפרסום הגיע בפועל לאדם זולת הנפגע; לו הטענה היא לפרסום בכתב, הנטל כבד פחות, ויש להוכיח שהפרסום עשוי היה בכוח להגיע לאדם זולת הנפגע.
היסוד השני, הוא יסוד שבמשפט, לפיו יש להוכיח כי בחינת הביטוי במשקפיים אובייקטיביים, תוביל למסקנה שיש בביטוי פוטנציאל השפלה, ביזוי, לעג, קלס או פגיעה במשלח-יד.
נבקש ליישם את הכלל כאמור על פרסום בפייסבוק: ביחס ליסוד התוכן, הוצאת דיבה, אין שוני מהותי בין הפרסום בפייסבוק לבין כל פרסום אחר; הכרעה משפטית, קרי סיווג תוכן הפרסום כלשון הרע אינה תלויה בפלטפורמה לפרסום. לא כך הדבר ביחס ליסוד שבעובדה, יסוד הפרסום. במהלך העשור הקודם, בתי-המשפט התחבטו בשאלה האם פרסום פוסט בפייסבוק קולע להגדרת הפרסום לפי חוק איסור לשון הרע. לעמדתי, כלל אין מקום להתחבטות. הדברים ברורים: הפצת תוכן באמצעות הפייסבוק היא הפצת ביטוי בכתב, ואין ספק שבכוחו של הביטוי המפורסם בפייסבוק להגיע לאדם זולת הנפגע הימנו; הכל, כל עוד לא מדובר בהודעה פרטית אלא בפוסט ממש.
עם זאת, העידן המודרני אכן הביא עמו שאלות שאינן פשוטות כלל. למשל, מה בדבר לייק לפוסט משמיץ? מה בדבר תגובה לפוסט שקרי; ואם להקשות עוד יותר, מה בדבר שיתוף פוסט; האם אלו עולים כדי פרסום? התשובה היא שזה תלוי. ביחס ללייק ולתגובה הדברים כמעט ברורים לגמרי. אולם, ביחס לשיתוף, הדברים אינם כל-כך חד משמעיים, ולא בכדי הפסיקה מתחבטת בשאלה, וניכרות סתירות בפסיקת הערכאות השונות.
אם לזקק את ההתחבטות, ניתן להסביר את הדברים כך: ביחס לתגובה על פוסט, תחילה נקבע שהדבר לא מקיים את יסוד הפרסום, וגם אם כן, מדובר בעניין של מה בכך שזוכה להגנת זוטי-דברים מפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: ״הפקודה״). אך אט-אט, ניכרת סטייה מכלל זה, עד כדי שכיום כמעט ברור שפרסום תגובה לפוסט, מקיים את יסוד הפרסום. מן הצד השני של המתרס, נמצא ה״לייק״ וביחס אליו, אינני חושב שקיים ספק. עצם לחיצה על כפתור הלייק לא מהווה פרסום עצמאי; וטוב שכך, אחרת הייתה זו פגיעה חמורה מאין כמוה בחופש הביטוי.
אך כאמור, ביחס למעשה שיתוף פוסט, הדברים אינם מובהקים כלל, ולא דין שיתוף פלוני כדין שיתוף אלמוני. מעשה השיתוף מייצר ספקטרום של מקרים מעצם טבעו. ודוק: ניתן לשתף מבלי להוסיף מילה, אך ניתן גם לשתף ולהוסיף מלל עצמאי. לכן, לא ניתן לקבוע כלל אצבע ביחס לשיתוף, אחרת היו מסתברות תוצאות בבחינת אבסורד, לכאן או לכאן. הגם שאין קביעה גורפת וחד משמעית, קיימת מגמה פסוקה. לפי המגמה, שיתוף גרידא לא מקיים את יסודות העוולה האזרחית. מנגד, שיתוף בצירוף מלל עצמאי יכול לקיים את יסודות העוולה. ברור שלפי הכלל הנ״ל, שאינו חקוק ואף אינו פסוק בצורה מובהקת, ישנם מקרים שנמצאים אי-שם על הספקטרום; לא בצדו האחד, ולא בצדו השני. והדברים אמורים בעיקר ביחס לכמות המלל העצמאי ולמידת הדיבה שבו. ושוב, הדברים אינם חד משמעיים כלל ועיקר.
מסקנה אחת מובהקת: עידן הרשתות החברתיות יצר, יש מאין, זירה להוצאת דיבה מורכבת ומיוחדת במינה. אותה הזירה, יכולה להסב תוצאות קשות ביותר, וכיום ניתן לחרב חיים של אדם בעזרת מקלדת ומאחורי מסך. משום שהפסיקה בתחום נמצאת בשלבי פיתוח ממש בימים אלו, חשוב ביותר להיוועץ בעורך-דין מומחה בתחום לשון הרע והוצאת דיבה, שיש לו את הניסיון בתחום ואת ההבנה העמוקה של התהליכים הטכנולוגיים והמשפטיים.
הושמצת ברשת? טוענים שפרסומיך ברשת מכפישים? אל תמהר, כלל לא בטוח שהטענות שהעלית או שהעלו כנגדך, הן טענות נכונות מבחינה משפטית. סביר להניח כי מגיע לך כסף רב בגין ההשמצות כנגדך, אך סביר גם שפרסומיך, גם אם יש בהם הכפשה, זוכים להגנה מפני תביעה. לכן, העצה הטובה ביותר היא להיוועץ בעורך דין המומחה בתחום, ולא להתפשר על כך.
